ערכתי ספר שירים של אישה שמתה בדמי ימיה. קראתי את המילים, דיברתי איתן חודשים, אבל עם מי שלחשה או צעקה אותן, כבר לא יכולתי לשוחח. פגשתי שורות יפות, נוגות, מעוררות למחשבה, ולא היה לי את מי לשאול, למה בדיוק התכוונת כשכתבת אהבה ישנה? לאהבה או עתיקת יומין או לאהבה שנמה, שאינה מקיצה, שנרדמה ואי אפשר לעוררה?
בן זוגה של המשוררת שסיימה לדבר בגיל 49 בלבד, שהייתה עיתונאית, סופרת ואשת תקשורת ידועה, קיים איתי פגישות ארוכות על קפה ועוגה מתוקה. האזנתי לסיפורים שלו עליה, לגעגועים, לצחוקים שחלקו יחד, לחיים השוקקים שהיו להם ודרכו למדתי קצת להכירה. הבנתי שהוא צריך לספר, לשתף, להפוך את השורות שלה שוב לדמות מלאת העוצמה, הכריזמטית, הסוערת והסקרנית שהייתה.
לקראת סיום עריכת כתב היד, הגיעו לפגישה משותפת איתי, מכל קצות הארץ, שלוש אחיותיה, שאמרו שהן ארבע אבל אחת לא באה. הקראתי להן את אחד השירים שלה, "בשנה הבאה, אחותי, נדבר פחות", ולזו שמולי החלו להתגלגל דמעות חמות על הלחיים שהגיעו עד התפריט של ארוחות בוקר כל היום, וזו שלצידה עפעפה את דמעותיה לתוך משקפיה, האדימה והתכווצה, ורק השלישית – החזיקה מעמד יותר מכולן, הצטעפה קצת בלחלוחית אבל דיברה, וקצת רעד קולה.
השתתקתי. הרכנתי את ראשי ובהיתי ברצפה וברגלי המלצר המטופפות סביבנו, והתפללתי שהאחות החסרה תחזור ותתפוס את מקומה ליד השולחן. הייתי מוכנה לפנות לה את הכיסא שלי, להסתלק עם הדפים והמחשב שלי ועם כל המלים שהיא כתבה, ולהשאירן ביחד – ארבע אחיות שמתפקעות מצחוק, ומלגלגות על העורכת שמנסה להוציא עליה ספר, והיא בכלל רק קצת איחרה.