גליה הגיעה אליי דרך בן קבוצה שלה, שאת ספרו ערכתי. הם גדלו יחד בקיבוץ מגיל אפס. הספר שלו עסק במוזיקה, ושלה, בסיפורי ילדות ונעורים, משפחה וחברים, בשבילי הקיבוץ על שפת הכינרת, על יופיים ומורכבותם.
כשנפגשנו, ירד גשם שוטף. היא הרימה אליי את עיניה ואמרה: איבדתי את הבן שלי.
על הבן לא ידעתי. התיישבתי מולה והיא סיפרה לי הכול. דבר מכל מה שסיפרה, לא הופיע בספר. את האובדן הכי גדול שלה העדיפה לא לחלוק עם הקוראים.
ועדיין, הרגשתי שחשוב לה שאדע על כך.
הספר שלה יצא לאור, עבר זמן ומאז לא נפגשנו.
אני מקווה שהיא בטוב, ושבין הטיפות, היא מספרת לעצמה ולאחרים גם סיפורים שמחים.